נפש האדם כפאזל
נפש האדם כפאזל. מעבר למעטה של הגוף, מעבר למילים של השכל יושבים חלקי הפאזל של אישיותינו, כמו מחכים שנראה ונחבר אותם אחד לשני כדי שנוכל לראות את התמונה המלאה של חיינו, שנוכל לעשות חיבורים ולפתור קונפליקטים שקיימים בתוכינו.. הפאזל הזה לא תמיד קל או אפשרי לחבר אותו לבד, לפעמים לא ברור איך החלקים מתחברים, אם בכלל. אבל החלקים האלה הם אנחנו, כל הווייתנו. ולפעמים אפשר לעשות סדר בפאזל, להשלים חלקים חסרים, להפוך חלקים שנראו לנו עד אותו רגע בצורה מסויימת ופתאום אפשר לחיות אותם אחרת, חלקים שהרחקנו מעצמנו, שלא רצינו לראות או שיתקיימו בתוכינו. פתאום אפשר לעשות להם מקום, הם מוצאים את מקומם בתוך סיפור חיינו. ויש את החלקים שהם כל כך ישנים ובלויים, שחרשנו להם את הצורה, לעסנו אותם מכל פינה, או שבכלל הם שייכים למישהו אחר והנה נוצרת השלמה, או בהירות, משהו נסגר והם פשוט משתחררים, הם כבר לא עוד חלק לא פתור בתוכינו..
כי הרי אנחנו יודעים שנפש האדם היא מורכבת, רגישה, מתוקה ופשוטה, הכל ביחד. ולפעמים לשחק לבד את המשחק שנקרא החיים זה כמעט בלתי אפשרי. בתור ילדים אנחנו מבקשים מאמאבא שישחקו איתנו ויעזרו לנו להרכיב את הפאזל, יש להם יכולת לראות את התמונה הרחבה יחד עם כל החלקים, אנחנו סומכים עליהם שהם איתנו במשחק, וגם בתור מבוגרים (עם ילדים קטנים בתוכינו) אנחנו צריכים איתנו מישהו שיסכים לשחק איתנו בפאזל המיליוני חלקים שאנחנו. מישהו שיסכים להיות איתנו במקומות שאנחנו בפלונטר או שאנחנו לא יודעים איך לחבר את החלקים. כי לא טוב היות האדם לבדו הרי בין כה וכה הוא לבדו. אז אם אפשר ביחד - למה לא להיות ביחד בפאזל של החיים.
פאזלים יפים, פשוטים, מורכבים, שמחים, כואבים, עצובים. פאזלים בכל הצבעים והמינים. פאזלים של חוכמה, של פצעים, טראומות, פאזלים יחודיים. כל אדם והפאזל שלו, הנתיב והדרך שלו בחיים האלה.
